פסק-דין בתיק ע"פ 3081/08

1.         המערער הועמד לדין בבית משפט השלום בקריות (ת"פ 21136/03) בגין שימוש במקרקעין ללא היתר בניה כחוק - עבירה לפי סעיפים 145 ו 204(א) ו - 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, (להלן - החוק) על כך שביום 3.4.03 נמצא כי הוא משתמש בבית מגורים בלתי חוקי בשטח של 120 מ"ר בגוש 19517 חלקה 30, מגרש 30/2, בישוב בית ג'אן בלא שניתן היתר בניה לבית.

            המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום, וטען כי הבית המשמש למגוריו ובו הוא מחזיק, נמצא בחלקה 27 בגוש האמור, וכי לבית זה ניתן היתר בניה כחוק. לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום, ובגזר הדין הוטלו עליו עונשים אלה: קנס בסך 15,000 ש"ח אותו אופשר לשלם ב - 25 תשלומים חודשיים או 7 חודשי מאסר תחתיו; חיוב בתשלום אגרת בניה בסך 2,000 ש"ח; חתימה על התחייבות בסך 5,000 ש"ח, וכן הוצא צו הריסה לבניין, שייכנס לתוקפו ביום 30.6.08 אלא אם כן יהא בידי המערער, עד אז, היתר כחוק. כמו כן ניתן צו איסור שימוש במבנה.

            הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וכן נגד חומרת העונש שבגזר הדין.

2.         הראיה המרכזית שעמדה בפני הערכאה הראשונה היתה התצלום ת/1 בו ניתן לראות את הבניין המכיל קומה אחת (קומת קרקע), ואין חולק כי זה הוא הבניין בו מתגורר המערער. לגבי תצלום זה העיד מפקח הבניה פריד עזאם, כי הוא צילם את התמונה ביום 7.9.03 וכי הבית מצוי בחלקה 30 בגוש האמור. עד זה הגיש גם את תצלומי האויר, ת/2  ו ת/3, והסביר כי המערער קיבל אמנם היתר להקמת בניין בחלקה 27, אך "הבית ת/1 נבנה בפועל על חלקה 30 ולא על חלקה 27" (עמ' 9). עוד העיד המפקח כי בת/3 ניתן לראות את המקום המסומן בריבוע, בחלקה 30, שם בנה המערער את ביתו, בעוד שההיתר ניתן, כאמור, לבניה בחלקה 27, המצויה במרחק מה, ובתוכה מסומן ריבוע קטן, שם אמור היה המערער לבנות את ביתו לפי ההיתר ת/4.

            ת/4 הוא היתר הבניה שקיבל המערער ביום 27.6.95, והוא מתיר בניית בית בחלקה 27 בגוש 19157. בעבר, בשנת 1988, ביקש המערער לקבל היתר לבנות בית בחלקה 30 (ר' ת/5). מתן ההיתר הצריך הסכמת שותפים, עריכת תשריט, ועוד כמפורט בת/6, וביום 11.1.89 החליטה הועדה המחוזית "להתיר את הבקשה לפי סעיף 97 א' לחוק התכנון והבניה ובתנאי הועדה המקומית" (ת/7). בקשה נוספת להתיר בניה בחלקה 30 ביקש המערער במוצג ת/8 שהוא בקשה להיתר בתיק בניה מס' 390/92. ביום 5.7.92 החליטה הועדה המקומית "להמליץ בפני הוועדה המחוזית (לאשר את הבקשה)מ לפי סעיף 97 א'", אם ימולאו תנאים כמפורט בת/9, אך גם תנאים אלה לא מולאו.

3.         חומר הראיות מראה, איפוא, כי מצוי בפנינו רק היתר אחד, אותו ביקש וקיבל המערער, הוא ת/4, המתייחס לחלקה 27. היו שני נסיונות מצידו לקבל היתר לבניה בחלקה 30, אך התנאים הנלווים להחלטות בבקשות אלה לא מולאו, והיתר לא ניתן.

4.         כב' השופטת לאופר-חסון בחנה בהכרעת הדין את הראיות שעמדו בפניה, וקבעה כי "טענת הנאשם לפיה הבית בו הוא גר - המתועד בתצלום ת/1 מצוי בחלקה 27 ולא בחלקה 30 לגביה אין לו כל זיקה, לא חוזקה בראיה כלשהי ואף נסתרת בראש ובראשונה בעדותו של הפקח עזאם, אשר העיד בפני והותיר עלי רושם מקצועי ומהימן ואף פרט והסביר בפני מיקום הבניה שנבנתה בפועל בחלקה 30 ובלא היתר ואשר בה מתגורר הנאשם." לא רק זאת, אלא שהמערער עצמו חתם ואישר בתצהיר ת/11 כי הוא, ביחד עם קרוביו, "הבעלים והמחזיקים בכל הזכויות בנכס הידוע כחלקה מס' 30 ... בגוש 19517  ... , מכוח היותינו יורשיו היחידים והבלעדיים של המנוח כמאל אטילה ז"ל ... ."

            כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעת ממצאים של הערכאה הראשונה אלא במקרים חריגים. בענייננו, אין כל הצדקה להתערב בממצאי הערכאה הראשונה, בהכרעת הדין המפורטת, המיוסדים לא רק על האמון בפקח מחד, והעדר המצאת ראיה סותרת (ע"י מודד מוסמך) מאידך, אלא גם על סמך המסמכים שעמדו בפניה.

            אם כך, הוכח כנדרש כי אין כל קשר בין הבניין של המערער הנמצא בחלקה 30 לבין ההיתר שניתן לבניין בחלקה 27. היה זה מוצדק, על כן, לשלולל את גירסת המערער, ומכאן התחייבה הרשעתו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

            אני מחליט, על כן, לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

5.         באשר לגזר הדין טוען המערער כי לא היה מוצדק להוציא צו הריסה, שכן לא הוכח, לשיטתו, שהבית הוא של המערער, ועומדת לו, לכן, הגנת צידוק שבס' 34יג לחוק העונשין. די להיתן, במקרה דנן, צו איסור שימוש; הקנס הוא גבוה לאור מצבו הכלכלי של המערער, ולא היה מקום לחייבו בתשלום אגרת בניה.

6.         ס' 145 לחוק קובע כי עבירה היא "הקמתו של בניין". בנפרד מן ההקמה או הבנייה, קובע הסעיף האמור כי "כל שימוש" בקרקע או בבניין, הטעונים היתר, גם הם עבירה. ס' 204 חוזר על כך בקובעו עונש לא רק על מי שמבצע את הבניה, אלא גם על מי ש"משתמש במקרקעין בלא היתר". אין להשתמש בבניין זולת אם ניתן לו היתר, ולפיכך בדין הורשע המערער בעבירה על סעיף 145 וסעיף 204 לחוק. יש לראות משנה חומרה בעבירת הבניה, ועבירת השימוש, בדרך כלל, נחשבת לפחות חמורה ממנה. אולם, סעיף 205 של החוק הדן באמצעים נוספים הננקטים על ידי בית המשפט בעת גזירת הדין מאפשר הוצאת צו הריסה גם שעה שמדובר בהרשעה רק על עבירת השימוש, כל עוד הוברר, אכן, כי הבניין הוקם ללא היתר.

            כך היה בענייננו, ולפיכך היה מוצדק ליתן צו הריסה, המביא אמנם לתוצאה דרסטית, אך ממנה ניתן יהיה להימנע, אם יקיים המערער את הנדרש, ידאג כי בקשתו להיתר תטופל כדרוש, כי התנאים ימולאו, ויקבל היתר.  לצורך זה ניתנה לו ארכה, וגם ארכה זו, בהתמלא טעם בעל משקל מספיק, ניתנת להארכה נוספת (ס' 207 לחוק).

            לא מצאתי ממש בטענת הצידוק, שכן הוכח כי המערער הוא המחזיק והמשתמש בבית, ואין די בכך כי המקרקעין נרכשו בירושה והם בבעלות משותפת עם אחרים, כדי לשלול הוצאת צו הריסה או להקים הגנה אחרת לטובת המערער.

7.         הענישה שהוטלה על המערער אינה קלה, אך היקף הבניה מצדיק את שיעור הקנס, כפי שהוטל.

8.         לא ראיתי סיבה להתערב בגזר הדין, ולאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.

המזכירות תמציא העתק הפסק לצדדים, בדואר.

ניתן היום ב' באדר ב', תשס"ח (9 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.